top of page

ואז הגיעה רוני: סיפור הלידה של אינה

אינה, בת 31, משתפת אותנו בסיפור הלידה הראשונה של אינה, הלידה שבה נולדה ביתה רוני.

בקיצור: תכננתי ללדת בלידה טבעית, בלי אפידורל ובלי זירוזים, ובסוף ילדתי עם אפידורל ופיטוצין, ואני מאושרת על כך.

ובאריכות...

שבוע 40+3: מים בששון

הגעתי לביה״ח בשבוע 40+3 עקב הצבע של הפקק הרירי שנראה לי חשוד. בדיעבד הסתבר שהפקק הרירי היה בסדר גמור, אבל הייתי עם מיעוט מי שפיר. הרופא ציין שמדובר בתסמין של הזדקנות השיליה, ושבתרחישים מסוימים זה יכול להסתיים בלידה שקטה והעלה אופציה של זירוז. מאחר והקפדתי מאוד לשתות הרבה במהלך ההריון, ומאחר וביום של האשפוז ובזה שלפניו הייתי מאוד עסוקה ושתיתי הרבה פחות מבדרך כלל, חשבתי שזאת הסיבה למיעוט מי השפיר. ביקשתי מהרופא שיתן לי שעתיים-שלוש לשתות מים ואז שיבדוק אותי שוב. אחרי שעתיים, שבהן שתיתי מלא, הרופא בדק אותי שוב והפלא ופלא- כמות מי השפיר עלתה והגיעה לנורמה (אמנם לרף התחתון שלה, אבל עדיין בנורמה). הוא החליט לאשפז אותי להשגחה.

שבוע 40+4: לילה לבן

בבוקר של היום הבא, כשאני ב-40+4, הרופאה בודקת אותי בבוקר ושוב יש מיעוט מי שפיר. זה כמובן מאוד הגיוני לאור העבודה שישנתי בלילה ולא שתיתי, אבל כן התחלתי לחשוב שזה לא תקין שאני צריכה לשתות כל הזמן בשביל שיהיו לי מי שפיר. התחלתי לשקול אופציה של זירוז. הרופאה הציעה סטריפינג. אחרי כמה שעות של התלבטות, שבמהלכן גם התייעצתי עם רופאה בכירה במחלקת יולדות, החלטתי שגם אם עכשיו הכל תקין- אני לא רוצה שהתינוקת שלי תיוולד מתוך מצוקה. החלטתי לעשות סטריפינג בערב של אותו היום. באותו הזמן הייתי עם פתיחה של 1.5. ואז התחיל הסיוט של החיים- 10 שעות של צירים מהגיהנום ולילה לבן במחלקת יולדות, כשבעלי לוחץ לי על הגב התחתון כל כמה דקות.

שבוע 40+5: חשבתי שאני מתה

יום 40+5, לפנות בוקר- באזור 05:00 בבוקר, כשאני חצי רדומה ומאוד כאובה, שמתי לב שאני לא מרגישה תנועות עובר. ביקשתי מהאחות שתחבר אותי למוניטור. כשהיא חיברה אותי היא אמרה שהיא לא ממש מזהה תנועות.

חשבתי שאני מתה. כבר חשבתי על הגרוע מכל. ירדתי למיון יולדות ושם עשו לי מוניטור נוסף, שבו זיהו תנועות (לשמחתי), אבל הפתיחה עדיין נשארה 1.5. המיילדת המקסימה הציעה לעשות סטריפינג נוסף. בשלב הזה כבר לא היה לי אכפת מכלום, העיקר ללדת תינוקת בריאה.

יום 0: החיים שלי השתנו

6 שעות אחרי הסטריפינג השני- פתיחה ״יפה״ של 3 ס״מ, אפשר להכנס לחדר הלידה! באותו הרגע הודעתי שאני רוצה אפידורל. תיארתי לעצמי שאם הכאבים כל-כך חזקים בפתיחה 3, ההמשך לא יהיה קל יותר. מפה לשם- נכנסתי לחדר הלידה, קיבלתי אפידורל והחיים שלי השתנו. אחרי 16 (!) שעות עם צירי תופת, פתאום לא הייתי כאובה יותר. זה היה מדהים. אחרי זמן מה, המיילדת שמה לב שהתכיפות של הצירים ירדה, והציעה לי פיטוצין. מאחר ושום דבר כבר לא היה טבעי בלידה הזאת, ומאוד רציתי ללדת, הסכמתי.

מהר מאוד הגעתי לפתיחה 8 ואחרי זה פתיחה מלאה, ומהרגע שהתחילו צירי הלחץ ועד הלידה עצמה עברו בערך 40 דקות. בסך הכל הייתי בערך 6 שעות בחדר הלידה, כשהלידה עצמה נמשכה פחות משעה. אותי האפידורל הציל. יכולתי לזוז ולא הייתי משותקת ובעיקר לא הרגשתי את הכאב, מה שאיפשר לי לחוות את הלידה ולא להתעסק בכאבים. Long story short- היתה לי לידה טובה, לא טראומתית בכלל והכי הכי חשוב- נולדה לי תינוקת בריאה.



סיפור לידה, לידה, הריון, זירוז, פיטוצין, אפידורל, פתיחה, הכנה ללידה, חן שכטר
ואז הגיעה רוני
 

תודה גדולה לאינה ששיתפה אותנו בסיפור הלידה שלה!

אני מזמינה גם אותך לשלוח לי את סיפור הלידה שלך:

את הסיפור שלך תוכלי לשלוח לי בטופס הייעודי באתר, בעמוד הפייסבוק שלי: חן שכטר - סדנאות הכנה ללידה, או באינסטגרם: chens_birthcoach.

לתיאום סדנה פרטית ומותאמת אישית, צרי קשר.




כל הכתוב באתר זה הינו בגדר המלצה בלבד, ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי מוסמך, אין בעלי האתר והמחברים נושאים בכל אחריות מסוג כלשהו לכל נזק שיגרם בעקבות שימוש במידע.

116 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page