top of page

הלידה הקיסרית שלי: סיפור הלידה של אנונימית

עודכן: 8 בנוב׳ 2020

מה נשמע? פנויה לקפה ביום שני? בשני אני בדיוק יולדת, אולי לפני?

כבר בשבוע מאוד מוקדם של ההריון התבשר לי שיש לי שליית פתח, כלומר השלייה מכסה את תעלת הלידה. בנוסף נאמר לי שרוב הסיכויים שהשלייה תעלה ככל שההריון יתקדם, אבל ככל שהגעתי לשבועות האחרונים של ההריון ככה הבנתי שהסיכויים קלושים ואאלץ לעבור ניתוח קיסרי יזום. זה היה ההריון השני שלי, אחרי שהילד הבכור שלי נולד בלידה נרתיקית ומאוד התבאסתי שאאלץ לעבור ניתוח קיסרי. בחודש האחרון כבר השלמתי עם המצב והתחלתי להכין את עצמי לקראת הארוע: הלכתי להדרכה לקראת לידה קיסרית בשיבא, התייעצתי עם חברות שעברו ניתוח קיסרי וקראתי כמה שיכולתי באינטרנט. מהשוטטות באינטרנט הבנתי שזה נושא שלא מדובר ואין כמעט התייחסות ל"חווית הלידה" בניתוח קיסרי. העצה הכי טובה שקיבלתי מחברה היא להשתדל לעמוד על הרגליים ולנוע מהרגע שהרופאים מאפשרים. לא לרחם על עצמי, להתגבר על הכאב ולזוז כי זה מה שיוביל להחלמה מהירה יותר. היא צדקה.

הקיסרי הראשון

בתאריך שנקבע לי מבעוד מועד נסעתי עם בעלי בחמש בבוקר לבית החולים שיבא על מנת ללדת. זו תחושה מאוד מוזרה להגיע לבית חולים בלי צירים בכלל בידיעה שתוך כמה שעות התינוק יהיה בחוץ בלי תהליך של "לידה", כאילו אנחנו קופצים לחנות כדי לקחת את הילד. כשהגעתי לבית החולים הכניסו לי עירוי לקראת הלידה וחיכיתי במחלקת יולדות עם בעלי עד שיקראו לי לניתוח. בשעה שבע ליוו אותי לחדר הניתוח, שם ישבתי לבד בזמן שבעלי מתלבש מעבר לדלת. האחות הגיעה ותשאלה אותי ולקחה ממני פרטים. לאחר מכן הגיע הרופא המרדים ותשאל אותי. לאחר מכן רופא צעיר הגיע וחזר על אותן שאלות והקליד במחשב. המשכתי להמתין. תוך כדי שחיכיתי שמעתי את האחראי והבנתי שזה הניתוח הקיסרי הראשון של אותו רופא. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים.

חדר גדול בשביל תינוק אחד קטן

בשלב כלשהו הכניסו אותי לחדר הניתוח. כמו שקראתי מראש, החדר הוא גדול ולא מזמין, מואר ובוהק, והטמפרטורה מקפיאה. הסניטאר והמרדים הושיבו אותי על מיטת הניתוח וקיפלו אותי קדימה, אמרו לי לא לזוז, המרדים הזריק לי חומר באיזור עמוד השדרה (אותו תהליך של זריקה אפידורלית) ואמרו לי לשכב על הגב ולהסתדר כי החומר פועל מאוד מהר. מאותו רגע החדר הבוהק והריק התמלא בהמון אנשים שהתרוצצו וחילקו הוראות. אדם אחד הרים מסך שחצץ בין הראש והחזה ושאר הגוף, מישהו אחר הפשיט אותי, יכולתי להרגיש איך מנקים לי את הבטן ואת האיברים הפרטיים. המרדים הושיט את הידיים של לצדדים, לאחד היה מחובר עירוי ולשני מד לחץ דם. שכבתי על הגב בצורת T בלי יכולת לזוז, כשבדמיון שלי מהצד השני של המסך אני חשופה לגמרי לכל האחים והרופאים. הרופאה הבכירה התחילה לשאול אותי שאלות לגבי מה שהיה כתוב בטפסים (למרות שעניתי על השאלות האלו עשרות פעמים קודם).

המרדים ״בפינה שלי״

התחלתי להרגיש לא טוב ושאני הולכת להתעלף (כמו שקראתי מבעוד מועד) ואמרתי למרדים שאני הולכת להקיא. הוא הניח מגבת על המיטה ליד הראש שלי ואמר לי שאם אני צריכה להקיא אז לסובב את הראש לשם. תוך כמה שניות הרופא המרדים הצליח לאזן את לחץ הדם שלי וחזרתי לעצמי. ברגע שראו שאני בסדר איפשרו לבעלי להכנס לחדר ולשבת לידי. מצד אחד של הוילון הרופאים ואחים עבדו ודיברו ומהצד השני בעלי דיבר איתי וניסה להסיח את דעתי (ובעיקר שאני לא אשמע את הרופא הצעיר ששאל שאלות מהוססות לגבי המהלכים שעליו לבצע). בכל התהליך הזה, האדם היחיד בחדר שהתייחס לקיומי היה הרופא המרדים. הוא היה נחמד ודאג שהכל בסדר וענה לי על השאלות. אחרי כמה זמן, בערך עשר דקות, המרדים אמר לי שהם הולכים להוציא את התינוק. הרגשתי הרבה דחיפות באיזור החזה והמשיכות מלמטה. זה לא כאב בכלל, רק חיכיתי שהתינוק ייצא ושאני אדע שהוא בסדר.

מזל טוב!

ברגע שהוא היה בחוץ התחיל עוד פעם רחש שלם בחדר וצעקו: "מי יכול לקחת את התינוק?!" "מי מביא מגבות?!" והתינוק בכה ואז הביאו לי אותו עטוף לחלוטין וסוף סוף יכולתי לנשום לרווחה. הניחו לי אותו על החזה ודיברתי אליו אבל רק יד אחת היתה משוחררת אז בעלי וידא עם הידיים שלו שהוא לא נופל. אחרי כמה דקות התינוק שלי התחיל להיות חסר מנוחה ולא הצלחתי להרגיע אותו. הרגשתי שאני שוב הולכת להקיא אז המיילדת לקחה אותו יחד עם בעלי החוצה ואני הצלחתי לא התעלף או להקיא. שמעתי את הרופאים מדברים מהצד השני של הוילון ושמעתי את האחות עושה ספירת מלאי של הכלים (ואני בראש שלי: ״רק אל תשכחו שום דבר בתוכי״), ואז נכנס האחראי וצועק ש"יש ניתוח בהול, ניתוח בהול" ואמר לרופאה הבכירה שתזדרז ותגיע לניתוח. חשבתי לעצמי "מה זאת אומרת, תזדרזי? היא מנתחת אותי!". לשמחתי הרופאה אמרה לרופא שאיתה שיתעלם והם יסיימו כשיסיימו. בסוף, כשהניתוח נגמר, כשהוילון עדיין חוצץ בין הראש שלי למשטח העבודה של הרופאים, הרופאה הבכירה אמרה "מזל טוב". אמרתי בשקט "תודה" כשבאותו זמן הרופא הצעיר גם ענה "תודה".

התאוששות

עד שהורידו את הוילון כבר לא נותר אף אחד בחדר, הסניטאר הוביל את המיטה שלי לחדר ההתאוששות ליד, היכן ששכבו עוד נשים אחרי ניתוח. אחות מקסימה באה לטפל בי עם הרבה "חומרים טובים" כמו שהיא קראה לזה ובשלב הזה הצלחתי לעצום עיניים. היומיים הראשונים אחרי הלידה היו לא קלים מבחינת כאבים, אבל לא סוף העולם. לקחתי משככי כאבים כל כמה שעות. אחרי זה זה רק הלך והשתפר ולפי דעתי ההתאוששת יותר מהר מאשר בלידה הרגילה הראשונה.

״איך היה לך?״ ״ילדתי בקיסרי״ ״לא נורא...

התגובות של הסביבה היו שונות בלידה הזו. אולי זה בגלל שזו היתה כבר לידה שניה, אבל לפי דעתי זה בעיקר היה קשור בזה שמדובר בלידה קיסרית. אף אחת לא התעניינה בלידה עצמה. אם בלידה הראשונה כולם רצו (או לפחות היו נכונים) לשמוע את סיפור הגבורה של הלידה, פה אף אחד לא שאל ולא התעניין. לאנשים הקרובים סיפרתי כי הייתי חייבת לפרוק ולספר על החוויה ההזויה הזאת שאני בהכרה ומודעת לכל מה שמתרחש מעבר לוילון, לעובדה שהמנתחים התייחסו לבטן שלי בלבד כאילו אני לא קיימת. אני מודה שגם אני לא התעניינתי בחוויה של חברות שילדו בקיסרי ומהיום אני משתדלת כן לשאול ולהתעניין. העיקר הבריאות, העיקר שהאמא ותינוק/ת חוזרים בריאים הביתה. אבל לפן הנפשי יש חשיבות רבה וכדאי לתת לכל יולדת את ההתייחסות המירבית ללא קשר לצורה שבה ילדה. כולנו גיבורות.


תודה רבה לאנונימית על השיתוף!

אחת מחמש נשים יולדת בניתוח קיסרי, זה המון! בואו נעלה ביחד את המודעות ללידה קיסרית, לידה לכל דבר ועניין.


אני מזמינה אותך לשלוח לי גם את סיפור הלידה שלך:

את הסיפור שלך תוכלי לשלוח לי בטופס הייעודי באתר, בעמוד הפייסבוק שלי: חן שכטר - סדנאות הכנה ללידה, או באינסטגרם: chens_birthcoach.

לתיאום סדנה פרטית ומותאמת אישית, צרי קשר.




כל הכתוב באתר זה הינו בגדר המלצה בלבד, ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי מוסמך, אין בעלי האתר והמחברים נושאים בכל אחריות מסוג כלשהו לכל נזק שיגרם בעקבות שימוש במידע.

52 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page